חוקי אנטי-טרסט
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: anti-trust laws
חוקים שבהיקף כזה או אחר קיימים ברוב ארצות העולם החופשי, שמטרתם למנוע הסכמים למחירים משותפים בענף כלכלי, או בתחום ייצור מסוים, על ידי יצרנים, משווקים או נותני שירותים; לשמור על התחרות חופשית; להגביל את כוחן של חברות גדולות, ובמקרים מסוימים אף למנוע מיזוגים או השתלטות כדי למנוע היווצרותן של פירמות דומיננטיות. המקיפים והחשובים בחוקים אלה הם אלה של ארה"ב, המשמשים דוגמה - לחיוב ולשלילה - גם למדינות אחרות. החשובים שבחוקים הם: "חוק שרמן" (1890) (Sharman anti-trust act) שנתן קנסות או מאסר בשל חוזים או הידברות חשאית שבאים להגביל סחר, וכן לגבי אנשים הפועלים למונופוליזציה של הסחר; "חוק קלייטון" (1914) (Clayton act) שנתן תוקף מחדש לחוק שרמן והמטיל סנקציות חוקיות על הסדרים להגבלת סחר ותחרות, אפליית מחירים, כהונות צולבות של מנהלים בין מתחרים, אפליית מחירים לגבי רכישות גדולות, רכישת מניות של מתחרה ונהלים אחרים שמטרתם לגרום לצמיחה של מונופולים או של פרקטיקה מונופוליסטית. הוראות חוק קלייטון כנגד אפליית מחירים חוזקו על ידי "חוק רובינסון פקסמן" (1936) (Robinson - Faxman act) והאיסור של רכישת מניות של מתחרה - על ידי "חוק סלר קיפובר" (1950) (Celer-Kefauver act). על פי החוק ניתן לשחרר מאיסור הגבלת סחר ענפים או תעשיות מסוימות, כגון שירותי רכבות, גידולים חקלאיים שונים או איגודי שיווק שונים, אם על ידי אישור שניתן להתארגנות ואם בתוקף חיוב על ידי השלטונות, כאשר הן היצרנים והן המדינה מעוניינים בפיקוח על הקצאת מכסות ייצור, קביעת מחירים (כגון קרטל הטבק בארה"ב) וכו'. החוקים קובעים בדרך כלל תנאי רישום, התנהגות ופיקוח של הסדרים כובלים כאלה. בישראל, החוק העוסק בנושאים דומים הוא חוק הגבלים עסקיים. בישראל מופקדת הרשות להגבלים עיסקיים על מדיניות האנטי-טראסט. מדיניות זו מאופיינת בהתנגדות עזה למיזוגים בין חברות באותו תחום פעילות ובהתערבות רבה בתחרות בענפים מרכזיים.
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: anti-trust laws
חוקים שבהיקף כזה או אחר קיימים ברוב ארצות העולם החופשי, שמטרתם למנוע הסכמים למחירים משותפים בענף כלכלי, או בתחום ייצור מסוים, על ידי יצרנים, משווקים או נותני שירותים; לשמור על התחרות חופשית; להגביל את כוחן של חברות גדולות, ובמקרים מסוימים אף למנוע מיזוגים או השתלטות כדי למנוע היווצרותן של פירמות דומיננטיות. המקיפים והחשובים בחוקים אלה הם אלה של ארה"ב, המשמשים דוגמה - לחיוב ולשלילה - גם למדינות אחרות. החשובים שבחוקים הם: "חוק שרמן" (1890) (Sharman anti-trust act) שנתן קנסות או מאסר בשל חוזים או הידברות חשאית שבאים להגביל סחר, וכן לגבי אנשים הפועלים למונופוליזציה של הסחר; "חוק קלייטון" (1914) (Clayton act) שנתן תוקף מחדש לחוק שרמן והמטיל סנקציות חוקיות על הסדרים להגבלת סחר ותחרות, אפליית מחירים, כהונות צולבות של מנהלים בין מתחרים, אפליית מחירים לגבי רכישות גדולות, רכישת מניות של מתחרה ונהלים אחרים שמטרתם לגרום לצמיחה של מונופולים או של פרקטיקה מונופוליסטית. הוראות חוק קלייטון כנגד אפליית מחירים חוזקו על ידי "חוק רובינסון פקסמן" (1936) (Robinson - Faxman act) והאיסור של רכישת מניות של מתחרה - על ידי "חוק סלר קיפובר" (1950) (Celer-Kefauver act). על פי החוק ניתן לשחרר מאיסור הגבלת סחר ענפים או תעשיות מסוימות, כגון שירותי רכבות, גידולים חקלאיים שונים או איגודי שיווק שונים, אם על ידי אישור שניתן להתארגנות ואם בתוקף חיוב על ידי השלטונות, כאשר הן היצרנים והן המדינה מעוניינים בפיקוח על הקצאת מכסות ייצור, קביעת מחירים (כגון קרטל הטבק בארה"ב) וכו'. החוקים קובעים בדרך כלל תנאי רישום, התנהגות ופיקוח של הסדרים כובלים כאלה. בישראל, החוק העוסק בנושאים דומים הוא חוק הגבלים עסקיים. בישראל מופקדת הרשות להגבלים עיסקיים על מדיניות האנטי-טראסט. מדיניות זו מאופיינת בהתנגדות עזה למיזוגים בין חברות באותו תחום פעילות ובהתערבות רבה בתחרות בענפים מרכזיים.
