מדינת רווחה (סעד) כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: welfare state

מדינה בה משתרעת פעילות הממשלה על פני תחומים נחרבים של סעד ועזרה; כלומר: מדינה שאינה רואה את תפקידה אך ורק בקיום ביטחון וסדר, אלא גם בסיפוק צורכי המינימום של אזרחיה על ידי קיום תעסוקה מלאה, מתן חינוך, שיכון, שירותי בריאות, ביטוח ועזרה כלכלית וחברתית לנזקקים. שירותי הסעד ניתנים אם בדרך ביטוח חובה של האזרחים, או על חשבון המִסים. הסוציולוג הבריטי מרק אברהמס הגדיר מדינת רווחה כמדינה הפועלת באופן מכוון כדי לשנות את הכוחות הכלכליים, כדי להשיג חלוקה שוויונית יותר של ההכנסה הלאומית. שינוי זה מופעל בשלושה מישורים: על ידי הבטחת הכנסה מינימלית; על ידי צמצום התנודות בהכנסה האינדיבידואלית; ועל ידי צמצום מידת אי-השוויון בין האנשים בנקודת זמן נתונה. תוצאת לוואי של מדינת רווחה היא הלאמה של שירותים שונים כגון שירותי בריאות ותברואה, חינוך, שיכון וכדומה. כמעט כל המדינות התעשייתיות המודרניות הן כיום מדינות רווחה, במידה זו או אחרת. רעיון מדינת הסעד התגלה כבר בתנועה הסוציאליסטית בגרמניה בסוף המאה ה-19 ובארצות הסקנדינביות לאחר מלחמת העולם הראשונה. כמושג הופיע לראשונה בשנות ה-40 של המאה ה-20 אך הוא הפך לפופולרי רק בראשית שנות ה-50 של אותה מאה, כאשר התחילו להשתמש בו כדי לתאר את הרפורמות החברתיות שהנהיגה באנגליה ממשלת הלייבור בתקופת שלטונה לאחר מלחמת העולם השנייה, במיוחד במסגרת תוכנית בֶּווֶריג' - תוכנית מקפת להקמת מדינת רווחה. אין דגם אידיאלי או הגדרה מדויקת של מדינת סעד. כל מדינה יכולה לבחור בדרכים משלה ובשיטות שונות, כדי להשיג את היעדים החברתיים שהציבה לעצמה בתחום הרווחה.