עקומת פיליפס כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: Phillips curve

תיאור גרפי של הקשר הסטטיסטי בין השינויים ברמת המחירים במשק לבין השינויים בשיעור האבטלה. על פי התיאוריה שפיתח הכלכלן הניו זלנדי א. פיליפס (שפורסמה במאמר שהופיע בשנת 1958), היחסים הם כאלה שירידה באחד הגדלים תביא לעלייה בשני, עד לנקודה מסוימת. פיליפס הניח ששיעור אבטלה גבוה משקף עודף היצע בשוק העבודה וככל ששיעור האבטלה גבוה יותר - עודף ההיצע בשוק העבודה גדול יותר. שיעור אבטלה נמוך יחסית משקף, לדעתו, עודף ביקוש בשוק העבודה וככל ששיעור האבטלה נמוך יותר - עודף הביקוש גדול יותר. שיעור עליית השכר הוא פונקציה יורדת של שיעור האבטלה. פיליפס, שהיה מרצה בלונדון סקול אוף אקונומיקס, ביסס את התיאוריה שלו על מה שקרה בבריטניה בין השנים 1957-1861 והראה שהנתונים יוצרים עקומה חלקה וברורה. אם תיאוריה זו נכונה, הדרך לטיפול באינפלציה - שנגרמת בשל דרישות שכר גבוהות - היא לאפשר גידול באבטלה. כלכלנים קיינסיאניים נסחו בשנות ה-60 של המאה ה-20. את עקומת פיליפס כמבטאת קשר שלילי בין שיעור האבטלה ושיעור עליית המחירים (ולא שיעור עליית השכר, כפי שטען פיליפס בעבודתו המקורית), ומשהוכח קשר זה באופן אמפירי ראו בכך את ההוכחה החותכת לנכונות התיאוריה שלהם. עקומת פיליפס היטיבה גם לתאר את המסקנה המרכזית של התיאוריה הקיינסיאנית לגבי ניהול מדיניות כלכלית, והיא שקיימת תחלופה בין אבטלה ואינפלציה; הווה אומר: אשר להלחם באינפלציה רק במחיר של שיעור אבטלה גבוה יותר. לחילופין, אפשר להוריד את שיעור האבטלה רק במחיר של שיעור אינפלציה גבוה יותר. אולם בפועל האינפלציה והאבטלה מושפעות מגורמים נוספים ויש שנוצר מצב שבו האבטלה גוברת תוך כדי עליית רמת המחירים, תופעה הידועה בשם סטגפלציה. מקום שהתופעה היא נכונה עושה הממשלה, בדרך כלל, ניסיון לתאם - באמצעות מדיניות כלכלית מתאימה - בין הורדת שיעור האבטלה לבין שמירה על יציבות המחירים.


על פי העקומה, ירידה באבטלה המתבטאת במעבר מ-A ל-B גורם להגדלת השכר הנומינלי מ-C ל-D, המבטא את רצון המעבידים לשלם שכר גבוה יותר כדי להשיג כוח אדם.