פיקדון בנק כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: bank deposit

סכום של אמצעים המכיל מזומנים ו/או שקים, שטרות, תלושים ופריטי מזומן אחרים שיכולים להפוך למזומנים עם גבייתם. פיקדון כזה - המכונה גם 'פיקדון כספי' (deposit money) - ניתן לבנק במטרה ליצור ולקיים יתרת זכות בבנק. פיקדון יכול להיות מזוכה לחשבון מסחרי, שממנו ניתן למשוך כספים בשיקים, או לחשבון הנוצר למטרה מיוחדת והמשיכה ממנו נעשית בהתאם להסדר ההפקדה. תהליך יצירת פיקדון בבנק דומה לתהליך מתן הלוואה - הבנק מקבל מהמפקיד הלוואה (פיקדון), כשהפיקדון מייצג התחייבות של הבנק למפקיד להחזיר לו סכום כסף בגבולות הפיקדון, אם בזמן קבוע מראש (פיקדון לזמן קצוב) ואם על פי דרישה (פיקדון לפי דרישה). פיקדונות בנקים הם הדרך העיקרית שבה מגייסים בנקים את אמצעי המימון לצורך פעולתם (שהיא מתן הלואות לציבור). פיקדונות הצבור בבנקים יוצרים את מה שמכונה כספים בני הלוואה, המהווים את הבסיס לשיטת האשראי במשק. היקף הלואוות שבנקים יכולים לתת תלוי בהוראות הנזילות ובמדינות של הבנק. שלא כדוגמת השקעות אחרות, פיקדון כספי בבנק אינו ניתן להעברה או למכירה למישהו אחר. השקעה זו מכונה אפוא לפיכך גם 'השקעה בלתי-סחירה' (non-marketable investment) כדי להבדילה מהשקעות הניתנות להעברה. פקודות כספיים לפי דרישה מהווים את הנכס הנזיל ביותר, פרט למזומן עצמו. מכיוון שהם נזילים כמעט לחלוטין אין פיקדונות אלה נושאים, בדרך כלל, ריבית או שהריבית היא זעומה ביותר.