תורת תועלת שולית כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: marginal utility theory

אסכולות במחשבה הכלכלית אשר התגבשו בשנות ה-70 של המאה ה-19 במספר ארצות (אוסטריה, שוויץ, בריטניה וארה"ב) והמבוססות על מדידת ההשפעה של תוספות שוליות על גדלים כלכליים שונים (כגון הוצאות הייצור, רווח, צריכה, חיסכון וכו'). אסכולות אלה פיתחו את עיקרון התועלת השולית, התועלת השולית הפוחתת (עקומת אדישות), גמישות הביקוש, תשואה שולית וכיוצ"ב. המשותף לכל האסכולות של התועלת השולית הוא שהן מבוססות על ניתוח בעזרת גדלים כוללים או ממוצעים. גדלים שוליים אלה מבטאים את התלות הפונקציונלית בין קטגוריות כלכליות שונות. אסכולות התועלת השולית ראו בחברה אוסף מכני של פרטים ופירמות החותרים לאופטימיזציה בהכרעותיהם הכלכליות; כלומר: האדם הוא יצור כלכלי המתנהג, בדרך כלל, בצורה רציונלית ושואף לכאב מזערי ולעונג מירבי (ראה: הדוניזם). הם הניחו מצב של התחרות טהורה עם הרבה קונים ומוכרים, מוצרים הומוגניים, מחירים אחידים וחוסר השפעה של יחידים על מערכת המחירים. התורה התענינה בבעיות סטטיסטות של שיווי משקל מיקרו כלכלי, אך לא עסקה בשאלות של צמיחה כלכלית או של שינויים בנתוני היסוד של המשק (כגון אוכלוסייה, טכנולוגיה, מבנים מוסדיים וטעמו של הציבור), שהוגדרו כנתונים בלתי-משתנים שמחוץ למערכת הנחקרת (ההנחה האומרת: כל שאר התנאים שווים). אלפרד מרשל מיזג את התורות של האסכולה הקלאסית בשיטת התועלת השולית ונסח את כל התיאוריה הכלכלית מחדש בצורה שהיתה מקובלת על הכלכלנים כמעט 50 שנה, עד שנות ה-30 של המאה ה-20 שאז תוקנה באופן מהותי על ידי האסכולה הקיינסיאנית.