בנק מרכזי כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: central bank

בנק שהוקם על ידי ממשלה כדי לבצע את המדיניות המוניטרית שלה; להיות אחראי למטבע הלאומי ולהנפיק את ההילך החוקי של המדינה; לפקח על מערכת הבנקאות של הארץ; לפקח על שערי הריבית; לפקח על מדיניות האשראי הכללית והצרכים של הממשלה להלוואות. כמו כן מאחסן הבנק בדרך כלל את הרזרבות של המדינה במטבע חוץ ובזהב ומפקח על שערי החליפין בתוך המדינה ומחוצה לה. לא כל הבנקים המרכזיים בעולם מבצעים את כל התפקידים האלה. בגלל הפונקציות השונות יש לבנק המרכזי גם כינויי לוואי שונים כמו 'בנקאי הבנקים', 'בנקאי הממשלה' או 'מלווה לעת מצוקה'. כיום מקובל שהתפקיד העיקרי של בנק מרכזי הוא קביעת כמותם של אמצעי התשלום במשק ובידו הזכות הבלעדית להנפיק מזומנים (אם כי לא תמיד הוא חופשי לעשות כרצונו, משום שכמותם תלויה לא במעט בביקוש למזומנים מצד הציבור הפועל באמצעות הבנקים המסחריים). הבנק המרכזי מכוון את כמות אמצעי התשלום על ידי הרחבה או צמצום של נכסיו הוא. גידול בנכסים מביא לגידול מקביל של התחייבויותיו, דהיינו, של המטבע במחזור. גידול בהתחייבויותיו פירושו, בדרך כלל, גידול בפיקדונות הבנקים המסחריים בבנק המרכזי וכתוצאה מכך - בכפיפות להוראות הנזילות החלים עליהם - יכולים הבנקים להרחיב את האשראי ללקוחותיהם. הפעולות הגורמות לשינוי בהיקף נכסיו של הבנק המרכזי כוללות פעולות בשוק הפתוח; פעולות כבנקאי הבנקים; פעולות כבנקאי הממשלה ושינויים ביתרות מטבע חוץ. ברוב ארצות העולם (אך לא בארה"ב) הבנק המרכזי הוא בנק יחיד. הבנק המרכזי של ישראל הוא בנק ישראל.