תפוקה פוחתת כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: diminishishing returns

חוק הקובע שעם הגדלת גורם ייצור (אחד או יותר), המשולב ביחידה אחת עם כמות קבועה של גורם ייצור (אחד או יותר) אחר, הרי שלאחר נקודה מסוימת, כל יחידה נוספת של הגורם המשתנה, תוסיף לתפוקה הכוללת פחות מאשר היחידה שקדמה לה (תפוקה שולית פוחתת). החוק לוקח בחשבון שרק חלק מגורמי הייצור משתנה וחלק אחר נשאר קבוע, בניגוד למצב שבו כל גורמי הייצור משתנים בהתאמה, כפי שזה במצב הנבדק לגבי תשואה לגודל. במחירים נתונים פירושה של תפוקה שולית פוחתת - עלות שולית עולה. הכלכלן הצרפתי טורגו - (Turgot), בסוף המאה ה-18, היה אחד הראשונים לקבוע בבירור את העיקרון. כשנוסח החוק נראה חוק התפוקה השולית הפוחתת כתופעה אופיינית לייצור החקלאי בלבד, אולם היום ידוע שיש לו תוקף בכל הענפים ולגבי כל גורמי הייצור באופק טכנולוגי נתון. התלות בין כמות הון ופריונו מוגדרת על ידי הכלל האומר שהפריון (השולי) של הון יורד כשכמות ההון גדלה וכמות גורמי הייצור האחרים והאופק הטכנולוגי קבועים. יש כלכלנים שהסתייגו מחוק זה וטענו שמנסחי החוק לא הביאו בחשבון את העובדות כי בשל ההתקדמות העצומה של הטכניקה והידע, הרי תוספת התפוקה לעומת תוספת התשומה של הון ועבודה (גם בחקלאות) לא זו בלבד שאינה יורדת, אלא תכופות אף עולה. עם זאת, כאמור, בעיקרון מסכימים שהוא נכון במצב סטטי לגבי כל שלב של התקדמות טכנית. החוק מכונה לעתים גם 'חוק יחסים משתנים' (law of variable proportions) וכאשר הון או עבודה (ולא קרקע) הוא הגורם הקבוע, העיקרון מכונה לעתים 'חוק תפוקה שולית פוחתת' (law of diminishing marginal productivity).